מלון עם יופיו של הטבע ויופיו של האנושות, ההגדרה של מלון אתר הנופש סיטי, ברור שהוא שונה ממלונות מקומיים. בשילוב תרבות מקומית והרגלי חיים, הוסיפו אלגנטיות וחרוז לחדרי האירוח וספקו חוויות מגורים שונות. עבודת החופשה הנינוחה והקפדנית, מלאת אלגנטיות, חיים נקיים ורכים. חשפו את מצב הנפש שמסתיר את הנפש, ואפשרו לאורחים לטייל בשלווה של העיר.

עיצוב פנים של בית הארחה מבחינת אלמנטים עיצוביים, זה לא נועד להיות מסובך או מינימליסטי. זה לוקח צבע סיני פשוט כבסיס, אך משתמש בצבע מרקם כדי להשאיר את החלל ריק, המהווה את התפיסה האמנותית המזרחית בקנה אחד עם האסתטיקה המודרנית. ריהוט בית מודרני והומניסטי וקישוטים מסורתיים עם סיפורים היסטוריים נראה כי הם דיאלוגים עתיקים ומודרניים הזורמים בחלל, עם קסם עתיק ונינוח.

עיצוב פנים של מלונות החלל הוא מכולה. המעצב מחדיר לתוכו רגש ואלמנטים בחלל. בשילוב עם המאפיינים של נוימנון חלל, המעצב משלים את הניכוי מרגש לרצף דרך סידור מסלול החלל, ואז יוצר סיפור שלם. הרגש האנושי מושקע באופן טבעי ומופעל על ידי ניסיון. היא משתמשת בטכניקות מודרניות כדי למטאף את התרבות של העיר העתיקה, ומציגה את החוכמה האסתטית במשך אלפי שנים. העיצוב, כצופה, מספר לאט כיצד עיר מזינה את חיי האדם האנושיים בהקשרם.

המרפאה מרכיב חשוב בעיצוב זה היה שאנשים המגיעים לבית החולים יהיו רגועים. כתכונה של חלל, בנוסף לחדר ההנקה, מוקם דלפק כמו מטבח אי כך שיוכלו להכין חלב לתינוק בחדר ההמתנה. אזור הילדים, שנמצא במרכז החלל, הוא סמל לחלל והם יכולים לצפות בילדים מכל מקום. הספה המונחת על הקיר יש גובה שמקל על אישה בהריון לשבת, הזווית האחורית. מותאם, וקשיות הכרית מותאמת כדי לא להיות רכה מדי.

מסעדה הפרויקט הוא מסעדת hotpot הממוקמת בצ'נגדו, סין. ההשראה העיצובית נובעת מהדו-קיום ההרמוני בין האדם לטבע בנפטון. המסעדה מאורגנת עם שבעה נושאים עיצוביים להמחשת סיפורים על נפטון. המושגים של קולנוע וטלוויזיה, אמנות, מדע וטכנולוגיה, עיצוב מקורי דקורטיבי של רהיטים, מנורות, כלי שולחן וכדומה, מספקים חוויה מדהימה דרמטית למבקרים. איסוף חומרים וניגודי צבעים יוצרים אווירת חלל. אומנות ההתקנה המכנית מיושמת כדי לשפר את האינטראקציה בחלל ואת חווית הצרכן.

טרקלין אלמנט חשוב בעיצוב זה היה להביא לערעור של החומרים ששימשו. החומר העיקרי ששימש היה ארז אדום מערבי, שמשמש גם בחנות הראשונה שלהם ביפן. כדרך להציג את החומר, ערמה ריקי ווטנבה תבנית פסיפס על ידי ערימה של חתיכות אחת אחת כמו פרקט, תוך שימוש במהות החומרים בצבעים לא אחידים. למרות השימוש באותם חומרים, על ידי כריתתם, ריקי ווטנבה הצליחה בהצלחה לגוון את הביטויים בהתאם לזוויות הצפייה.